כך קרוב לוודאי חושבים, אם לא כולם, אז כל אישה שנייה, הנאלצת "לחלוק" אחרי הגירושים את הילד עם אביו החוקי. ומצד אחד, הכול הולך כמו שצריך: צריך לשמוח שבעלך לשעבר שייך לאחוז הקטן הזה של הגברים, שלא סתם נפטרים מהעבר בזכות דמי מזונות עלובים.
אבל מצד אחר, כיצד להסביר לבן או לבת הקטנים, שאבא זה לא רק קסם, שמסוגל להפוך יום רגיל לאגדה?! וששני ההורים אוהבים את הילד באותה המידה ומשתדלים לעשות את חייו למאושרים יותר, רק כל אחד בדרכו.
למה אבא מרשה הכול...
מי צודק ומי אשם - השאלות האלו נותרו בעבר. יש נקודה בתהליך הגירושים. אבל ביחס לילד - שלוש נקודות... כיצד לחנך אדם טוב "ביחד אבל בנפרד"? ואם האימא (נדיר שהילד חי עם האבא אחרי הגירושים) תמיד קרובה, והימים נבדלים מעט מאלה שהיו לפני הגירושים, הילד מרגיש שינויים. משהו חסר: עוד מברשת שיניים, צליל מכונת הגילוח בבוקר, כוס קפה נוספת, צחוק גברי.
הכי מפתיע - הגבר מרגיש בגלל זה אשמה מוחלטת: זה הוא מנע מהילד את תשומת הלב היום יומית שלו, זה הוא לא מצא פשרה, אז במה אשם הילד? צריך לתקן את המצב מיד!
סוכריות, צעצועים, מחשב חדש. כל חלום אם הוא לא חוק, הוא גורם לצעד כלשהו. ולא מפתיע שהזמן הנפלא הזה נעים לילד יותר מהשגרה עם האימא.
בכל מצב אשמים שניהם. לא, לא במצב הזה שבו לא הצלחתם לשמר את הבית והמשפחה ולמנוע מהילד את הבחירה הכואבת בין ההורים. אלא בכך שהגבר מנסה לטשטש את אשמתו בלאפשר לילד לעשות הכול. הרבה אשמות בכך הנשים. הילד עוד לא הספיק לצאת מהבית עם האבא - האימא לא מוצאת לעצמה מקום. מתקשרת, דואגת, אולי הוא רעב, האם כייף לו עם אבא, אם אבא לא פוגע בו. וברגע שתירוצים להתקשר נעלמים, היא עומדת ליד החלון ומסתכלת על השעון: הזמן פג, אולי קרה משהו! אם הילד חלילה התקרר - זה הגרוש אשם. אשמות תמידיות - אני מחנכת אותו, איזו זכות יש לך להתערב?
לאן נעלם האמון? למה האבא המושלם של אתמול הופך מבלי לרצות בכך לגורם שהורס את החינוך של האימא?
ולמה לא לחלק את המחויבות לחצי?
למה לא לתת לאבא סיכוי להיות לא רק גורם הבילויים של הילד, אלא גם למחנך? למשל, את אחראית על ידיים נקיות ובריאות הילד ואבא אחראי על הציונים בבית ספר. לבדוק את המחברת, לעזור להתמודד עם שיעורי הבית בסוף השבוע, להעסיק מורה פרטי. ואחרי זה אפשר לקנות את הצעצוע המובטח.
תציעי לבעלך לשעבר להשתתף בחינוך לא רק בסופי שבוע.
שהאבא ישכיב את הילד לישון בטלפון בערבים, למשל. הילד יתגעגע פחות.
חשוב לא להעביר את העלבונות האישיים על הילד. לא משנה מהם הסיבות לשנאה ההדדית בינכם - לילד יש שני הורים: אבא ואימא. ואם את לא סומכת על בעלך לשעבר כעל גבר, זה לא אומר שאסור לסמוך עליו כעל אבא.
ומה להרשות לעצמך?
קודם כל תרשי לעצמך להיות אישה: לא אימא, לא עקרת בית, לא אשת עסקים, אלא אישה. בזמן שהילד נמצא תחת השגחת אביו בסוף השבוע, את יכולה למצוא זמן לטיפוח העצמי שלך, בילויים, שיחות עם חברות.
דבר שני לחיות ולא לחכות. לא כדאי לאבד את עצמך בזמן, לתלוש שיער ולהניע בעצבים את הוילון על החלון. אם הדאגה לא עוזבת אותך, תסכמי עם בעלך לשעבר שיצלצל כמה פעמים ביום ויספר מה קורה.
דבר שלישי, תזכרי כלל אחד: כמה שיותר אנשים אוהבים את הילד שלך, כך הוא מרגיש מאושר יותר. התמזל מזלך שבעלך לא סירב להשתתף בחיי הבן או הבת שלך. לפי בסטטיסטיקה רק ל20% מגברים גרושים יש עניין בגורל ילדיהם.
דבר רביעי, תפסיקי לחיות בעבר ותתחילי לבנות את חייך האישיים. הרי יש לך זמן לזה. בנוסף לכל, קרוב לוודאי יהיה עוד אדם אהוב ונאהב!
ודבר חמישי, לא כדאי לשכוח שכשאת מארגנת עונשים לבעלך לשעבר, את מתעללת קודם כל בילד שלך וזה אומר שבעצמך. אבא לסופי שבוע, הגבר הופך לא לפי בחירתו החופשית אלא בגלל המצב. ואם את תתייחסי לזה כלעיסקה ביחס לילדך, לגדל ממנו אדם הגון יהיה ממש לא קל!
להיות אבא מושלם ועוד בסופי שבוע, קשה לגברים מפורסמים: צילומים תמידיים, חזרות, חיי ציבור. אמנם למרות הגירושים, רבים מהם מנסים למנוע מילדיהם טראומות פסיכולוגיות.
למשל ברוס וויליס, לוקח חלק ניכר בחינוך שלושת בנותיו: לא מתקמצן על מתנות, בגדים, מבלה איתן מספיק זמן (לעתים ניתן לראות את ביתו הגדולה יחד איתו בטקסים ובראיונות) ולא פסיבי לגבי העיסוקים שלהן.