אני חיה, קיימת, גדלה ומתפתחת או להיפך, נעצרת בהתפתחותי. וכל מה שסובב אותי – אנשים, חפצים, יחסים, אירועים – מהווים חלק ממני וממצבי הנוכחי, ההשתקפות שלי. הם מסמנים לי על בעיותיי הרבות, טעויות, מצבים. כמו תמרורים שמראים לי את הדרך: לאן ללכת, מה להגיד, על מה לשתוק, למה לשאוף, מה לשנות, ממה להתפטר, מה לצמצם ומה להכפיל...
אני יכולה להביט בהם כמו במראות, כדי להבין את עצמי טוב יותר. הרי לעתים כל כך קשה להבין את עצמי בכוחות עצמי וכאן, פתאום יש עצה. לפעמים לא סתם עצה, אלא שרשרת שלמה של הוכחות ופתרונות מוכנים, אשר מסדרים את הכל על המדפים. אבל זה בתנאי שתלמדי לקרוא ולפרש אותם.
כיוון שאף אחד לא יגיד לך ישר:"את, גברת מיכל פוחדת מיחסים קרובים כיוון שפעם כבר פגעו בך, רק בגלל זה בחייך צצים כל מני משה ואיציק לא רציניים ואבי כהן משעמם. וגברים נורמליים מעדיפים לתקשר עם השכנה החיכנית שלך".
הכל פשוט, רק תלמדי לקרוא פנים ואירועים.
אני לא מצליחה להבין, כיצד לקשור את כל זה. האם הבוס השמן והנודניק הזה שלי עם ההצקות התמידיות שלו והוראות מתמשכות על אופן ביצוע העבודה זאת אני? משתקף בתוכו הפחד שלי בעבודה, חוסר הידע שלי בלתכנן את יום העבודה שלי, חוסר ביטחון עצמי אשר לא מותירים לי להגיד "לא", כשיש צורך להגן על עצמי?!
והשכנה המעצבנת הזאת עם הרכילויות התמידיות שלה על כולם ועל הכל. יכול להיות, שהיא רק משקפת את הנטייה שלי לפרטים פיקנטיים של קורות חיים של אחרים?הרי היא לא סתם בוחרת דווקא אותי לשיחות שלה. כמו מנחשת! פעם היא ניסתה לחבר את החברה שלי לזה, אבל היא ניתקה אותה מזה מהר. בצורה יפה כזאת. עכשיו מזל מתאמנת רק עליי. למה זה? אולי כדי להוכיח בפעם נוספת כמה חלשת אופי אני? היום בבוקר היה לי עצוב במיוחד והרגשתי בודדה. נסעתי באוטובוס וחשבתי שכנראה קשה להתאהב במישהי כמוני. ולפתע התחיל לדבר איתי מישהו מבוגר ומנומס עם מראה חיצוני נאה. הוא אמר שבפרופיל אני דומה ל"אלמונית". מוזר, נכון? כאילו הוא קרא את מחשבותיי.
ואתמול ברכבת דווקא אליי נדבק גבר לא מגולח ושיכור וניהל איתי שיחה ארוכה על הפוליטיקה. וזה למרות שהרכבת הייתה מלאה באנשים אחרים! מה זה אומר?
איך לפרש את כל זה? ולמה כולם נדבקים אליי, במה אני כל כך מושכת אותם? אולי הם מנחשים את המחשבות שלי, את הרצונות, את ההתלבטויות המוסתרים ומנסים לתת בהם רוח חיים?
אנשים - מראות, המשקפים את מצב הנפש שלנו
אבל לא כולם כנראה יודעים לקרוא על הפנים כי ההשתקפויות של המראות שלהם מעוותות.
לפעמים אני מרגישה, כמו חדר מראות שלתוכו אני נכנסת בכל יום, בעודי עוזבת את גבולות עולמי. ואז זה הופך לסרט אימה שהגיבור הראשי בו לא השכנה ולא עמית לעבודה אלא אני עצמי.
יש לדעת כיצד להתייחס למראות. תאמרו לעצמכם שיש כאלה שאסור להביט לתוכם הרבה זמן כי הם מוצצים מאיתנו אנרגיות.
המראות הרגישות ביותר זה הקרובים שלנו.
הם משקפים את מה שאנחנו פותחים רק לפניהם. לא שמתם לב, שההתלבטויות הפנימיות שלכם, זה איזשהו גל בלתי נשלט של הנפש, שלא קראתם לו עדיין בשום שם, לפתע מתבטא במילותיו של אדם אהוב?
כאילו הוא מרגיש את מה שבליבך באיזשהו אופן מעמיק. מרגיש ומשקף. ונשאר רק להתפלא מכך.
ילדים וחיות מרגישים היטב את מצב נפשנו
הם כאילו צועקים לנו על מצבנו הנפשי, כמו קוראים לעצור ולחשוב על הסדרת הפנימיות שלנו.
לפעמים אנחנו מסרבים לראות דברים ברורים ומתחילים להאשים אנשים בקווי האופי הלא נעימים שלהם. בעודנו שוכחים שאלה לא התכונות שלהם אלא שלנו.
כל מה שאנחנו במיוחד לא אוהבים באנשים הסובבים, קיים בתוכנו, רק שזה מוחבא אי שם בתת מודע
זה מה שאנחנו רוצים להתפטר ממנו. פעם, כשתהיו אמיצים מספיק להודות בכך שאתם קמצניים או נודניקים, לשמחתכם תגלו שבסביבתכם יש הרבה פחות אנשים משעממים. כי בעזרתם אתם כבר לא תצטרכו להראות את פנים מחשבותיכם ואתם אמיצים מספיק להביט בה בעיניים פקוחות.
לא למהר להאשים אחרים כשזה הזמן להאשים את עצמך. הרי זה לא הם, אלא אנחנו יצרנו את הקושי בתקשורת. הם רק שיקפו אותה בתוכניותינו. תודה להם על כך!
אבל תודו, האם בתדירות גבוהה מספיק אנו מודים להם על מעשה זה?אנחנו יותר מאשימים ושופטים, בעודנו מסתירים את רגשותינו בשיא התמימות.
"למען האמת, אני לא נוגעת באף אחד, יושבת לי בשקט מול המחשב, - חושבת לה עכברה שקטה ומצטיינת, המנסה להוכיח לכולם את היחס המושלם שלה לעבודה - אז למה הכהן הזה מראה פה את הופעותיו? מה אני אשמה בזה?"
תחשבי...אולי כהן מנסה לסמן לך על כך שלא כדאי להתעמק כל כך בתהליך, שצריך להיות פשוטה יותר וקרובה להמונים, אחרת המאמץ שלכם דומה יותר לגאווה. וכדי להוציא אותך מהנכונות, כהן מוציא אותך מן היציבות.
כולם מסביב - זה באיזשהו אופן אנחנו
את מה שיצרנו בכוחות עצמנו. דומה מושך ומשקף דומה.
זו לא ציפי לוי המנוולת, זו את יקירתי, לגמרי לא מלאך. ציפי לוי פשוט במקרה הופיע תחת כנפיו של המלאך השומר שלך. במקומה, דרך אגב, יכלה להיות גם מישהי אחרת. ומה? הזמנת בתת מודע את מה שחלמת, את מה שפחדת ממנו, אז אנא קבלי לך ותחתמי שקיבלת.
מה הצבע של הזיקית כשהיא מביטה במראה? היא שכל חייה מתאימה את עצמה לסביבה, האם היא יודעת מה צבעה ומהם פניה האמיתיות?
כמובן שקל מכל, בלי להתחכם, להאשים את המראות בכך שהן עקומות. אבל אם הפרצוף שלך עקום, האם כדאי לנפץ את המראה? בלעדיה לא תוכלי לקבל את עצמך במציאות.
אדם חייב בקשר הפוך
מי שמתקן את התנהגותו, מכוון על דרך נכונה, פותח את עיניו ואת אוזניו מי שמשקף את מצבו ואת מחשבותיו, את צעדיו הלא נכונים. כל מה שסובב אותנו - שכבה דקה של מצבינו הפנימי.
אתמול בבוקר ניסיתי לעקוב אחרי עצמי מהצד, כמו אחר עכבר ניסויים, שיש עליו מכשיר שמודד את מצבו. הבוקר היה לא מוצלח. בשש וחצי התקשר הבוס ואמר שהיום יש פגישה עסקית חשובה עם שותפים חשובים ושאני לא אאחר ואלבש חליפה עסקית.
והחליפה הכי טובה שלי הייתה בהמתנה לכביסה, כי במקרה נכנסה תחת גשם של קפה בפגישה שעברה. בדאגה עברתי על כל הבגדים ולא יכולתי למצוא משהו מתאים: באחד יהיה לי חם מדי, השני לא מתאים לפגישה, השלישי לא מתאים לי.
בסוף, כשעצרתי על חליפה לא ממש מתאימה הלכתי לעבודה. מצבי הפנימי לא היה רגוע, החליפה לא נתנה לי בטחון וגם היה חם בתוכה. דאגתי. ופתאום כמו לפי פקודה של מקל קסם כולם התחילו לשקף אותי היטב: דחפו, רמסו, דיברו לא יפה. באימה תפסתי את התיק, כי חיכיתי לגרוע מכל - שיוציאו לי את הארנק או את הפלאפון בנוסף לכל. ומה יש להתפלא כאן? אני עצמי יסדתי את האווירה הזאת והבומרנג התחיל לעבוד.
כמובן, לא כל האנשים והחפצים הסובבים אותנו כל כך סמליים וחשובים. כן הם משקפים את מחשבותינו, אבל קרוב לוודאי באופן שטחי, אלי אנו לא שמים לב. וגם אם כן, נדלקת שרשרת האסוציאציות שלנו, היא לא נוגעת באופן גלובאלי מספיק את היצור שבנו כדי לסמן משהו.
אפשר כמובן לחפור, אבל בשביל זה צריך זמן וחשק. אם זה היה כך, אז בניסיון לפרש את המבט של איזשהו הולך רגל חולף, מוכר בחנות ואלפי חלקים לא עקרוניים בחיינו (למשל טיול פשוט בסופרמרקט השכן), אפשר היה להשתגע מהלחץ ולהיכנס לבית חולים לחולי נפש.
בכלל לא הכרחי להדבק בכל השתקפות. מספיק להביט היטב בתוך המראות העיקריות. באלה שאנו נמצאים איתם בקשר הדוק יום יום בחיינו. להביט, להרגיש את הקשר הדק ולחייך להם, כדי שהם בתשובה יחייכו לנו. תזכרו.